אולי את תוהה איך זה קשור אלייך ?

איך אפשר בכלל לראות במצבך את הטוב בהכל ?

ובו נגיד שאת כן מכירה בטוב, אבל אולי את תוהה איך זה

יועיל ויתרום לך בהגשמת החלום להיות אם ?

 

הרי לרוב נראה שאנחנו מוגדרות על פי

ההישגים שלנו. כלומר קודם כל הצלחנו

למשל לסיים תואר, או לקבל את העבודה הרצויה

ורק אז אנחנו "מצליחות".

קודם כל מצאנו אהבה ואז אנחנו "אהובות".

או קודם כל קבלנו מהחיים סיבה לשמוח ואז

אנחנו "שמחות".

 

אבל ההפך הוא הנכון.

אנחנו קודם כל ממחישות בתוכנו את

החוויה ורק אחר כך אנחנו מקבלות אותה מהחיים.

במילים אחרות, כדי שהחיים יתנו לנו את מה

שאנחנו רוצות אנחנו צריכות קודם "להיות"

מה שאנחנו רוצות לקבל מהחיים. וזו המהות של זימון.

 

אנחנו רוצות הצלחה ? אז קודם כל אנחנו צריכות

לאמץ הוויה של הצלחה בגישה שלנו, במחשבות ובציפיות.

אין טעם לצפות לקבל הצלחה אם מה שיש בראשנו

הן מחשבות כישלון, חוסר אמון וחוסר מוטיבציה.

 

אנחנו רוצות אהבה ? אז קודם כל אנחנו צריכות

להרגיש אהבה למה שיש בחיינו. אין טעם שנצפה

לאהבה בחיינו אם אנחנו כועסות, ומרירות רוב הזמן.

 

אנחנו רוצות שמחה ? אז קודם כל אנחנו צריכות

להרגיש תודה על מה שיש בחיינו. אין טעם שנצפה

לשמחה אם אנחנו מרגישות מתוסכלות ומקופחות.

 

העולם הפנימי שלנו צריך להיות מתואם עם הדבר

שאנחנו רוצות לקבל מהעולם החיצוני.

זאת לא מיסטיקה, אלא חוקי החיים.

 

אז איך את בעצם ממחישה בתוכך את הווית

האימהות כדי לזמן אותה לתוך חייך ?

 

החוט המקשר הוא הדימוי העצמי שלך.

לא בכלל, אלא ספציפית בהקשר הזה. האם הדימוי

העצמי שלך מבוסס, יציב וחזק דיו כדי לאפשר לך

להתנהל בחייך כשאת חווה ממש עכשיו

את ההצלחה, כאלו התינוק/ת ישנ/ה בשקט בעריסה לידך,

כשאת מלאה באהבה עצמית,

וריגוש על המתנה שקיבלת ?!

או שמה את לא מעיזה אפילו לדמיין את זה קורה,

ובטח שלא לחוות את הריגוש ?!

 

כי בדרך כלל הדימוי העצמי שלנו הולך

יד ביד עם מה שאנחנו מגדירות כ"הצלחה" או "כישלון".

כך שתחושת הצלחה יוצרת ומחזקת דימוי עצמי גבוה,

ותחושת כישלון מערערת את הביטחון

ויוצרת עם הזמן דימוי עצמי נמוך.

 

אז איך מעצימים את הדימוי העצמי כדי לזמן אימהות ?

כלל הזהב לשיפור הדימוי העצמי קובע:

לא התוצאות הן אלו שקובעות את הרגשת הערך העצמי שלנו.

מה שקובע אותו הם המאמץ, הנחישות והאחריות שאנחנו משקיעות

כדי להשיג את התוצאות האלה.

והסיבה לכך פשוטה: לתוצאות אנחנו לא יכולות להיות אחראיות.

התוצאות אינן בשליטתנו ולכן לא נותר לנו אלא לקבלן.

 

אם, לעומת זאת, נצמיד את הרגשת הערך העצמי שלנו אל

המאמצים שאנחנו משקיעות, להכנה והתכוננות שאנחנו עושות,

אנחנו נהיה האחראיות הבלעדיות להערכתנו העצמית.

וזה פותח בפנינו מרחב גדול של אפשרויות להעריך את עצמנו יותר ויותר.

אז קחו את הכלל הזה ברצינות, כי הוא יזכיר לכן מה תלוי בכן, ורק בכן. וזה:

לעשות בכל רגע נתון את מיטב יכולתכן. לא יותר ולא פחות.

ולעתים "מיטב יכולתכן" משמעו – להרפות ולשחרר מהתוצאה.

כל אחת והעולם הפנימי שלה.

 

אז זכרי, כל דבר שאת חושבת על עצמך הופך

להיות עם הזמן את בעצמך. זה מתרחש על ידי

הגישה שאת מפתחת וההוויה שאת חייה בהווה,

שמזמינה ומזמנת לך אירועים, בהלימה מלאה להוויה הפנימית.

עכשיו, רק נותר לך לוודא שהגישה וההוויה שלך כעת

אכן בהלימה עם השאיפה שלך.

 

גילית פערים, מצוין עכשיו את יודעת מה עלייך לעשות

כדי לצמצם אותם.

 

ובנימה זו אני מאחלת לכן הוויה של הצלחה ושמחה

טהורה שרק תלך ותתעצם

עם כל רגע, ועם כל יום שחולף.

ושתזכו לראות את הטוב בכל ואז הכל יהיה אכן טוב.

אשמח, גם לשמוע מכן כאן בתגובות,

כל שאלה או משוב שבא לכן לשתף.

באהבה,
מיכל